פסק-דין בתיק ע"א 11146/07

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 26.4.07 (ת"א 14155/06, כב' השופט יחזקאל ברקלי), לפיו חויב המערער לשלם סכום של למעלה מ-200,000 ש"ח לעיריית מעלה אדומים (להלן: העירייה), בגין חוב ארנונה והיטלים עירוניים נוספים שונים (שמירה, מים, ביוב וכו').

2.         חברת ממתקי ענג בע"מ, המערער ושני אנשים נוספים שאינם צד להליך זה, שכרו נכס המוכר כמגרש 239 במישור אדומים ל-60 חודשים החל מיום 1.10.97. זמן קצר לאחר מכן נחתם הסכם שכירות שני, בו נקבע כי החברה והמערער שוכרים את הנכס ל-75 חודשים החל מיום 1.1.99. המערער חתום על שני ההסכמים. בנכס נוהל מפעל לייצור ממתקים.

3.         העירייה טענה בבית משפט קמא כי המערער ומשיבים פורמליים 2-4 החזיקו בנכס ולא שילמו את ההיטלים העירוניים עבורו מיום 1.1.99 ועד 31.3.02. יצוין כי המערער החזיק ברבע ממניותיה של החברה, משיב 2 החזיק ביתר מניותיה של החברה ומשיב 3 שימש כמנהל החברה. נגד משיבים 2-4 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. פסק הדין נשוא ערעור זה נוגע למערער בלבד, לאחר שהלה קיבל רשות להתגונן. המערער טען בבית משפט קמא כי לא ניתן לחייבו בתשלום הארנונה ויתר ההיטלים העירוניים, הואיל ולא הוא החזיק בנכס בתקופה האמורה. המערער טען כי חתימתו כערב וכן חתימתו האישית (להבדיל מחתימתו בשם החברה) על ההסכם הראשון זויפה. כן טען המערער כי חתם על ההסכם השני רק בשם החברה ואת חתימתו כערב על הסכם זה הוסיף רק מספר חודשים לאחר חתימת החוזה. עוד טען המערער כי בסוף שנת 1999 בוטל ההסכם השני וסמוך לאחר תחילת שנת 2000 הפסיק המערער את פעילותו ושותפותו בחברה, על כן אין לראות בו בכל מקרה כמחזיק החל מאותה עת. בנוסף טען המערער כי היקף החוב הנטען על ידי העירייה הוא מופרז וכי שילם לעירייה בשנת 1999 סכומים של עשרות אלפי שקלים חדשים. 

4.         בית משפט קמא דחה את טענות המערער וקבע כי המערער שכר את הנכס והחזיק בו בתקופה האמורה ביחד עם החברה. קביעתו זו התבססה על הסכמי השכירות, על עדותו של החתום מטעם המשכיר לפיה המערער שכר את הנכס ביחד עם החברה ועל מכתבו של סגן השר לשעבר, מאיר פורוש, לראש העירייה בני כשריאל בשם המערער, בו צוין כי המערער שכר בשנת 1999 את המבנה מידי בעליו. בית המשפט נתן משקל גם להודאת המערער כי נכח במעמד החתימה על הסכמי השכירות. בית המשפט קבע כי המערער נמנע ללא הצדקה מלהוכיח את טענתו בדבר זיוף חתימתו. בית המשפט ציין כי בניגוד לנטען, המערער היה מעורב בניהול החברה, שכן היה מעורב במגעים לשכירת הנכס וחתם על המחאות שניתנו לתשלום ארנונה.

כן קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח את טענתו בדבר הפסקת החזקה בנכס בשנת 2000. בית המשפט ציין כי אילו היה המערער פורש מן העסק בחודש ינואר 2000 כטענתו, הוא לא היה חותם בפברואר 2000 על מכתב לפיו תימשך השכירות משנת 2001 עד שנת 2004. ניתן גם משקל לדבריו של המערער בחקירה נגדית, בהם מסר כי עזב את אזור התעשיה מישור אדומים בשנת 2001 (ולא בשנת 2000).

עוד קבע בית המשפט כי כמחזיק, היה על המערער, בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - פקודת העיריות), להודיע לעירייה על מועד הפסקת השכירות שלו. בית המשפט לא ראה פסול בכך שהעירייה הוסיפה בפנקסיה את המערער כמחזיק בדיעבד, בשנת 2002, כשהתברר לה המצב העובדתי לאשורו. בית המשפט קבע כי משלא מסר המערער הודעה על הפסקת ההחזקה, בדין המשיכה העירייה לחייבו בחובות עבור החזקת הנכס עד לאפריל 2002, המועד בו הודע לה על קיומו של מחזיק אחר.

לעניין היקף החיוב קבע בית משפט קמא כי המערער לא הביא ראיות לסתור את שיעור ההיטלים הקבועים ברישומי העירייה, לא ציין את הסכום המדויק שלטענתו שילם בגין חובות הארנונה בשנת 1999 ולא צירף אישורים על כך. עוד ציין בית המשפט כי את טענותיו של המערער בדבר שיעור החוב היה על המערער להפנות בהליך על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976.

5.         בערעורו מבקש המערער כי נתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא ונורה על קבלת הערעור ודחיית התביעה. לעומתו טוענת העירייה כי דין הערעור להידחות.

6.         המערער חזר בערעור על טענתו כי הוא לא היה המחזיק בנכס. המערער חזר וטען כי חתימתו על ההסכם הראשון זויפה ולגבי ההסכם השני טען שוב כי חתימתו נחתמה בשם החברה בלבד ולא בשמו באופן אישי וחתימתו כערב הוספה על ידו רק לאחר מספר חודשים. טענת הזיוף נדחתה על ידי בית משפט קמא ואיננו רואים מקום להתערב במסקנתו זו. בית המשפט התרשם מהעדים באופן בלתי אמצעי והעדיף את עדותו של העד צבי פוגץ שחתם על ההסכמים בשם המשכיר וטען כי המערער חתם עליהם בנוכחותו. התרשמות בית המשפט נתמכת בכך שהמערער לא פנה למשטרה בתלונה על זיוף חתימתו. מסקנה זו מייתרת את הצורך להתייחס לטענת המערער כי ההסכם המקורי לא היה בידו ולכן לא הגיש חוות דעת מומחה להוכחת הזיוף.

            בית משפט קמא גם לא קיבל את טענת המערער כי התחייבותו על פי ההסכמים היא בשם החברה בלבד ולא בשמו באופן אישי. בית משפט קמא הגיע למסקנה זו בין היתר בשל העובדה שהמערער חתם על ההסכמים בהם צוין במפורש שמו כשוכר הנכס. בית המשפט קבע כי משחתם המערער על הסכמי השכירות כפי שהם ולא מחק את שמו כשוכר, הרי שהוא מחויב על פיהם. בפי המערער לא היה הסבר משכנע לחתימתו על ההסכמים כששמו מופיע בהם כשוכר ובנסיבות אלה, אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט הנתמכת כאמור בעדותו של עד התביעה פוגץ. בתמיכה לטענתו כי לא חתם על ההסכמים באופן אישי, טען המערער כי אין כל הגיון בחתימה על הסכם הן כשוכר והן כערב. אכן, במצב רגיל נראה כי צד לחוזה לא יחתום גם כערב. עם זאת, עד התביעה פוגץ אמר כי ייחס חשיבות לחתימת השוכרים על החוזה באופן אישי וכי הצדדים השתמשו בחוזה ישן שערך לו בעבר עורך דין. בנסיבות אלה, אין להסיק מחתימת המערער על החוזה הן כשוכר והן כערב, כי לא חתם על החוזה באופן אישי כשוכר. יתרה מזו, טענת המערער כי חתם גם כערב אינה מתיישבת עם גרסתו לפיה הוא לא חתם כערב על ההסכם הראשון וכי גם על ההסכם השני חתם בתחילה רק בשם החברה ולא כערב. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותנו במסקנת בית המשפט לפיה המערער והחברה שכרו שניהם את המושכר, כנטען על ידי עד התביעה פוגץ וכפי שמצוין במפורש בהסכמים (ר' ההסכמים א1 ו-א2).

            עוד טען המערער, כי השאלה מיהו המחזיק בנכס לצורך תשלום הארנונה היא שאלה עובדתית המתייחסת למי שהחזיק בפועל בנכס ולאו דווקא למי שנרשם כשוכר הנכס. לטענתו, החברה בלבד היא שהחזיקה בפועל בנכס ולא הוא. גם בעניין זה איננו רואים מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה המערער החזיק בפועל בנכס יחד עם החברה. אכן רישומו של המערער כצד להסכמי השכירות אינו יוצר חזקה חלוטה בדבר היותו מחזיק בנכס, אולם הסכם השכירות עשוי לשמש ראיה לכאורה לכך המעבירה את נטל ההוכחה אל כתפי המערער (ראו והשוו ת"א 11737/94 עיריית רמת-גן ואח' נ' ארזי, ארנונה עירונית פסקי דין כרך ב' המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, ע' 513). בית משפט קמא סבר כי המערער לא הצליח להרים נטל זה ולהוכיח כי החברה לבדה היא ששכרה את הנכס ולא מצאנו סיבה להתערב בקביעתו זו.

            טענת המערער כי העירייה לא הייתה רשאית לתקן את רישומיה באשר לזהות המחזיק, אף היא דינה להידחות. השמטה מוטעית מן הרישום אין בכוחה לפטור חייב מחבותו. מי שבטעות לא נרשם, אך מסתבר כי החזיק והשתמש בנכס, חייב לשלם את הארנונה (ע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, 663 (1992)).

            יש לדחות גם את טענת המערער כי לא ייתכנו מספר מחזיקים בנכס אחד בו זמנית. באופן עקרוני אין מניעה שיהיו מספר מחזיקים בנכס (ה' רוסטוביץ ארנונה עירונית כרך א' המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, ע' 259-260). גם טענת המערער כי זיקתם של המחזיקים האחרים לנכס גדולה משלו דינה להידחות שכן הוא לא הוכיח זאת. המערער אמנם טען כי זיקתו לנכס מתמצית בהחזקת 25% ממניותיה של החברה, אולם מחומר הראיות עולה כי המערער חתום על הסכמי השכירות של הנכס, הוא אשר ניהל את ההתכתבות בעניין הסכמי השכירות והוא זה שחתם על המחאות לתשלום הארנונה בשנת 1999.

            המערער טען כי השכירות ארכה כשנה בלבד והופסקה בשנת 2000, ולכן אין לחייבו בתשלום ארנונה משנת 2000 ועד שנת 2002. גם טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא ואיננו רואים מקום להתערבותנו. בית המשפט לא התעלם מהמכתבים בדבר ביטול השכירות, אולם סבר כי התנהגות הצדדים מלמדת שהשכירות נמשכה גם בשנים שלאחר מכן (ראו פסקאות 21-22 לפסק דינו). תמיכה במסקנת בית משפט קמא לפיה השכירות בין הצדדים נמשכה גם לאחר המכתבים האמורים נלמדת לא רק מעדותו של העד פוגץ, אלא גם מסיכום שיחה מיום 15.2.00, שנערך לאחר כתיבת המסמכים בדבר ביטול השכירות והמערער חתום עליו, ובו נאמר בין השאר כי שכר הדירה בהסכם שייחתם יהא נמוך יותר ויעמוד החל מיום 1.1.2001 על 7200 ש"ח לחודש וכן כי למערער תהא אופציה להפסיק את השכירות ביום 31.12.02. כמו כן, המערער אמר בעדותו כי עזב את העסק ב"2001 מתאריך 4-5-6". בית משפט קמא סבר כי דבריו אלה של המערער אינם עולה בקנה אחד עם גרסתו לפיה השכירות הסתיימה בשנת 2000 ולא מצאנו בנימוקי הערעור טעם המצדיק את התערבותנו במסקנה זו.

אף אם קיימת אי בהירות לגבי מועד סיום ההחזקה בפועל, הרי שלפי סעיף 325 לפקודת העיריות, כל עוד לא מסר מחזיק, הודעה בכתב לעירייה, לפיה חדל להיות המחזיק בנכס עליו הוא חב בארנונה, רשאית העירייה לפנות אליו בדרישה לשלם את חוב הארנונה. הטלת חובת ההודעה על הנישום, שחדל להחזיק בנכס, נעשתה על מנת שלא להכביד על הרשות יתר על המידה באיתור המחזיק ולא לחייב את הרשות המקומית לבדוק בכל עת את המצב בשטח לאשורו (ה' רוסטוביץ לעיל כרך א', ע' 277). יש לדחות את טענת המערער, כי לא היה חייב במתן הודעה כאמור שעה שלא היה רשום בפנקסי העירייה כמחזיק בנכס. "מחזיק" מוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות, כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר". סעיף 325 לפקודת העיריות עניינו במחזיק ולא במי שרשום כמחזיק. מכאן שחובת ההודעה לא חלה רק על מי שרשום כמחזיק בפנקסי העירייה, אלא על מי שהנו מחזיק בפועל. משנמצא כי המערער היה מחזיק בנכס, היה עליו ליתן הודעה על כך שחדל מלהחזיק בנכס ומשלא עשה כן, רשאית העירייה לדרוש ממנו תשלום חוב הארנונה.

7.         הואיל ולא ראינו מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא אשר דחה את גרסתו של המערער בעניין סיום תקופת ההחזקה בתחילת שנת 2000, אין עוד מקום לדון בטענה כי לא היה מקום לחייב את המערער בתשלומים עבור פינוי אשפה, שמירה, ביוב וכו'.

8.         כפי שצוין בפסק דינו של בית משפט קמא, טענותיו של המערער בדבר טעויות במדידת הנכס ובגובה החיוב אין מקומן בהליך זה, כי אם בהליך לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976.

9.         נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח.